ביום שבו איבדתי את אחותי, חשבתי שאני יוצאת מדעתי. אחותי היתה רק בת שלושים, כלה טרייה ומלאת תקווה שהביטה קדימה וראתה עתיד זוהר.
בחודש אוגוסט היא נהרגה בתאונת דרכים.
חודשיים לפני כן היא עמדה מתחת לחופה עם בחיר לבה, בחור מקסים שהיה החבר שלה מהתיכון. הוריי עמדו לידה והביטו בה בעיניים נוצצות. כולם חייכו, ואפשר היה להרגיש את האושר עושה סלטות באוויר. אפילו המלצרים נראו מרוצים.
לאחר מותה נכנסתי לדיכאון כבד וממושך. לא רציתי לראות אף אחד. הייתי בשנת הלימודים האחרונה, אבל לא רציתי ללכת לאוניברסיטה. לא היה אכפת לי בכלל שהתואר שלי כולו ילך לעזאזל, גם אני רציתי ללכת לשם!
כשקצת התאוששתי, גיליתי בן לוויה לא חביב בכלל שהשתכן בתוך הנפש שלי. פחד. אני, שהייתי תמיד הנערה הכי חצופה בעולם, הכי אסרטיבית, מנהיגה טבעית - התחלתי לסבול מבעיות חרדה. פחדתי ללכת ללימודים, לא רציתי בכלל לצאת מהבית. לא ידעתי מה יש לי, וגם לא רציתי לדעת.
לאט לאט הוריי הבינו שבעיות חרדה הן כנראה לא משהו שעובר לבד. הם יצרו קשר עם אשה יקרה, ד"ר אסתר יוגב, רופאה הומיאופתית, שטיפלה בי בעבר, כשהייתי ילדה וסבלתי מחרדת בחינות. ד"ר יוגב העבירה אותי תחת הסורק שלה, שבודק את הגוף ברמה כה עמוקה עד שהוא יכול לזהות ולגלות כל בעיה, פגיעה או שריטה (גם רגשית) שהגוף הזה עבר, והתאימה לי טיפול הומיאופתי. רוב הסימפטומים שליוו אותי והיו קשורים לבעיות חרדה עברו אחרי זמן קצר, והשאר אחריהם.
חזרתי ללמוד.
חזרתי לבלות.
אחותי אומנם מתה, אבל לפחות למדתי לחיות עם זה.
